רשב״א על חולין כ״ה

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין כ״ה
1 וַאֲפִילּוּ מְלֹא חַרְדָּל.
2 אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: וִיהֵא כְּלִי חֶרֶס מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כׇּל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן – מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן, כְּלִי חֶרֶס שֶׁמִּיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִגַּבּוֹ?
3 אָמַר קְרָא: ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו״, אֵיזֶהוּ כְּלִי שֶׁטּוּמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְפִתְחוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה כְּלִי חֶרֶס, וְכִי אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו הוּא דְּטָמֵא, הָא יֵשׁ צְמִיד פָּתִיל עָלָיו – טָהוֹר.
4 וְיִהְיוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ – מִיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ, כׇּל הַכֵּלִים שֶׁמִּיטַּמְּאִין מִגַּבָּן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן?
5 אָמַר קְרָא ״תּוֹכוֹ״, תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה, וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר.
6 וְהָנֵי ״תּוֹכוֹ״, הָא דַּרְשִׁינְהוּ!
7 אַרְבְּעָה ״תּוֹכוֹ״ כְּתִיבִי: ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״; ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״.
8 חַד לְגוּפֵיהּ, וְחַד לִגְזֵרָה שָׁוָה, וְחַד ״תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר״, וְחַד ״תּוֹכוֹ וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ״, וַאֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף.
9 וְלֹא יְהוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן, אֶלָּא מִתּוֹכָן וּבִנְגִיעָה, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כְּלִי חֶרֶס שֶׁמִּיטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, כׇּל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מֵאֲוִירָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבָּן?
10 אָמַר קְרָא: ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא״, הַאי הוּא דְּכִי אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא, הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר. הָא כׇּל הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁיֵּשׁ צָמִיד פָּתִיל עֲלֵיהֶם בֵּין שֶׁאֵין צָמִיד פָּתִיל עֲלֵיהֶם – מִיטַּמְּאִין.
11 מַתְנִי׳ טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת; טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.
12 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹלְמֵי כְּלִי עֵץ טְמֵאִין, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין; גּוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת טְהוֹרִין, פְּשׁוּטֵיהֶן טְמֵאִין. נִמְצָא טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ – טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת – טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.
13 וְאֵלּוּ הֵן גּוֹלְמֵי כְּלֵי עֵץ: כֹּל שֶׁעָתִיד לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּב, לְהָטִיחַ בְּטוּנָס, מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָמֵא, מְחוּסָּר חֲטִיטָה – טָהוֹר.
14 מְחוּסָּר חֲטִיטָה, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּחַק קְפִיזָא בְּקַבָּא.
15 וְאֵלּוּ הֵן גּוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת: כֹּל שֶׁעָתִיד
16 לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּר, לְהַקִּישׁ בְּקוּרְנָס. מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָהוֹר, מְחוּסָּר כְּסוּי – טָמֵא.
17 מַאי שְׁנָא הָנֵי וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוֹאִיל וּלְכָבוֹד עֲשׂוּיִין. רַב נַחְמָן אָמַר: הוֹאִיל וּדְמֵיהֶן יְקָרִים.
18 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּלֵי עֶצֶם, וְאַזְדָּא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כְּלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ.
19 מִכְּלָל דִּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלִי טוּמְאָה? אִין, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים תִּתְחַטָּאוּ״? לְהָבִיא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִזִּים״? פְּרָט לְעוֹפוֹת.
20 מַתְנִי׳ הַחַיָּיב בִּשְׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים.
21 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁקֵדִים הַמָּרִים, קְטַנִּים – חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים – פְּטוּרִין. מְתוּקִים, גְּדוֹלִים – חַיָּיבִין, קְטַנִּים – פְּטוּרִין.
22 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִלְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וָזֶה לִפְטוּר.
23 וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, גְּדוֹלִים לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר.
24 מַתְנִי׳ הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחְמִיץ – נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.
25 הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה; כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.
26 גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ – פָּטוּר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב.
27 מַנִּי? אִי רַבָּנַן – אַף עַל גַּב דְּהֶחְמִיץ, אִי רַבִּי יְהוּדָה – אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְמִיץ! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:
פירוש רשב״א על חולין כ״ה
1 ארבע תוכו כתיבי תוכו תוך תוכו תוך תוכו תוכו. פירש רש"י ז"ל: דבכל חד הוה ליה למכתב תוך. ויש מקשים עליו אם כן ליכא מופנה כלל לגזירה שוה. דתרי לגופיה וחד ליטמא וחדא לטמא וחד לתוכו של זה וחד לתוכו ולא לתוך תוכו. ויש לומר דלאו גזירה שוה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא, דכיון דהכא והכא כתיב תוך ובלטמא על כרחין אף על גב דלא נגע אף דליטמא אף על גב דלא נגע, ומשום דברייתא נסיב לה בלשון גזירה שוה קאמר הכא חד לגזירה שוה, וברייתא על כרחיה לא סגיא דלא אמרה נאמר כאן ונאמר כאן. ויש מפרשים דתוכו דלטמא מופנה לגמרי, דהא מצי למכתב כל אשר בו יטמא, וכיון שכן תוך לגזירה שוה וא' והוי"ו לתוכו של זה ולא לתוכו של אחר.
2 וחד לתוכו ולא תוך דתוכו ואפילו כלי שטף מציל. ואם תאמר לאפוקי תוך תוכו למה לי קרא, הא מדינא נפקא שהרי אין כלי מיטמא מאויר כלי חרס אפילו כלי שטף, דהא מיעטיה קרא, דכתיב ויקרא יא, לד מכל האוכל אשר יאכל, דתניא בפסחים כ, א יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא, וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס, וכיון שאין הכלי מיטמא אף הוא מציל בפני הטומאה לפירות שבתוכו. יש לומר אף על פי שהכלי אינו מטמא אי לאו מיעוטא דתוכו הוה אמינא שהפירות טמאין דכעומדין באוירו של חיצון הן, קא משמע לן תוכו ולא תוך תוכו. ואיכא למידק דהכא לא מצריך לתוך תוכו אלא חד קרא דלטמא, ובתורת כהנים משמע דצריך נמי מיעוטא דלא תוך תוכו דלטמא, דאמרינן התם כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו, כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין, ובתר הכי נסיב כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בתנור ואוכלין ומשקין בחבית טהורין. יש מי שתירץ דמגזירה שוה קמא אית ליה לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בלטמא אף בלטמא אינו מטמא, ואינו מחוור. דהא התם אמרינן דאיצטריך קרא לטהר מה שבתוך תוכו של כלי חרס, ואיצטריך נמי לטהר מה שבאויר כלי חרס כשהטומאה בתוך תוכו, דאי לאו הכי הוה אמינא דליטמא מקל וחומר, וצ"ע.
3 הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל מטמאין. ואם תאמר לימא איפכא הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל טהור, הא ליתא דבהדיא כתיב דכל הכלים מיטמאין באהל דכתיב במדבר יט, יח והזה על האהל ועל כל הכלים.
4 הא דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי. לאו לכל דבר קאמר, אלא לגולמיהן, אבל פשוטיהן טהורין ככלי עץ, דבמקרא דכל בגד וכל עור כתיב שם לא, כ וכל מעשה עזים דמיניה דרשינן ליה, אלמא כבגד ועור וכלי עץ הוא לדידהו איתקש. ורש"י ז"ל שפירש בפרק המוציא גמ' פא, א כלי עצם כדי לעשות תרוד גבי חפיפות קבען טמאין דפשוטי כלי עצם טמאין כדאיתא בהכל שוחטין, ליתא דההיא בשל מתכת.
5 זה וזה לפטור. פירש רש"י ז"ל: קטנים שבזה ושבזה, וליתא דהא אמרינן גדולים למאי חזו הואיל וראוי למתקן על ידי האור, דאלמא לאו בקטנים שבזה ושבזה קא מיירי, אלא אשקדים המרים קאי, והכי קאמר זה וזה לפטור, כלומר בין קטנים בין גדולים, וחד אמר זה וזה לחיוב בין קטנים שבהן ובין גדולים שבהן, ומפרש טעמא הואיל וראוי למתקן.
6 התמד עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר. פירש רש"י ז"ל: תמד מים הניתן שם בחרצנים, וליתא אלא מים הניתנין על גבי שמרים, תדע לך מדמייתי עלה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה, וההיא בשל שמרים היא, וכדמוכח בהדיא בבא בתרא צז, א, והפרש יש בין הניתנין על גבי שמרים לניתנין על גבי החרצנים כדאמר בפסחים מב, ב הא בדרוקא הא בדפורצני, ומיהו ללשון ראשון שבפסחים אין הפרש בין רוקא לפורצני, ולאותו לשון אפשר כדברי רש"י ז"ל.
7 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשהחמיץ מחלוקת. ואפשר היה לי לו להעמיד מחלוקתם בשלא החמיץ. וכדמוקי לה נמי רבי אלעזר לקמן, אלא שאין נראה לו לרב נחמן לומר דרבי יהודה מחייב בשלא מצא אלא כדי מדתו בשלא החמיץ. ואף על פי שסברת המקשה היתה כך וכדמקשה ואזיל אי רבי יהודה ואפילו בשלא החמיץ נמי, וכן כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר אמאי לא אוקי מתניתין כרבנן ובמצא יתר מכדי מדתו, לא היא דהא רבנן אפילו נמצא יתר מכדי מדתו פליגי כדאיתא התם בבבא בתרא צז, א, והאי דפליגי בכדי מדתו, כדי להודיעך כחו דרבי יהודה וברמא תלתא ואתו ארבעה דמודו בה כולי עלמא כדאיתא התם, לא בעי לאוקמה דבכי הא מסתברא דאפילו בלא החמיץ נמי חמרא מעליא הוא.